מאמר מסכם: תקן ואי-תקן בשימושי לשון בכתיבה עברית 

תקן ואי-תקן בכתיבה ובעריכה
אלי גיא


תוכן העניינים

תקן ואי-תקן בכתיבה ובעריכה

מבוא
א. כללים שתוקפם מוטל בספק
ב. ביטויים אהובים אך נעדרים מהמקורות
ג צורות בלתי תקניות שאין להן תחליף נוח
ד. ביטויים שרוב הציבור אינו אוהב
ה. ריסון (מופרז?) של צורות מתפתחות

נספחים
נספח I: ביטויים לא-תקניים במקורות
1. איך לנסח את התאריך
2. על ידי
3. חזרה על מילת היחס
4. שעבוד פסוקית עם מילת יחס בלי שי"ן

נספח II: האם צורת "מהארץ" פסולה לטובת "מן הארץ"?

נספח III. על תפוצתם הרחבה של כמה ביטויים בלתי-תקניים

נספח IV. על תעתוק יו"דין מלעז לעברית בתנועת E: אירוטי או ארוטי?

נספח V: שלוש סוגיות הנוגעות למילת היחס "את"
1. היש לפסול את הצורה "את אותו"
2. היש לפסול את צורת הבעלות "יש לי את הספר"
3. דיון בפורום תרגום ועריכה של תפוז על שאלת פתיחת משפט ב"את"
נספח VI. ההבחנה בין MAKIR ל-MEKIR

חלק א: דיון תאורטי

מבוא

זהו סיכום של כמה מאמרים שכתבתי על הנושא הזה בחודשים האחרונים.

עיקר השאלה היא מהי נקודת החיתוך בין האישור לדחייה של שימושי לשון הנפוצים בפי רוב הדוברים, הנחשבים לבלתי-תקניים ומצריכים תיקון ע"י עורכי לשון. מצאתי (א) שיש ביטויים שהודרו מהתקן אף שהם נפוצים במקורות ; (ב) כחלק מהתעניינותי בנושא בדקתי תפוצת גוגל של ביטויים נפוצים הנחשבים לא-תקניים בצד ביטויים מקבילים הנחשבים תקניים. בייחוד עניינו אותי ביטויים שמשמשים דווקא לסמן את נכבדותו של המשלב, כאלה שמן הסתם לא ישמשו בלשון דיבור, נחשבים לגבוהים יותר, אך בעצם הם שגויים (בולט בהם "הינו, הינם"). (ג) תמהתי מה מתקיני התקנים חושבים בעניין ביטויים שתקניותם בלתי-נוחה בעליל (למשל פסילת "יש לי את", כלומר אין להם חלופם חלופה תקנית נוחה); (ד) כמו כן עניינו אותי תגובות של הסתייגות חריפה של אנשי מקצוע (עורכים ומתרגמים בפורום תרגום ועריכה בתפוז) משימושים שלכאורה לא צריך להיות בהם קושי (למשל דחייה של צורה כמו "פסידו").

בבלשנות נהוג להבחין בין גישה "הוראתית" (פרסקריפטיבית) לגישה "תיאורית" (דסקריפטיבית). לפי הראשונה, יש כללים ותקנים וצריך לנהוג לפיהם. לפי השנייה, יש שפה חיה ומתפתחת, שכלליה וחוקיה נתונים תמידית בתהליך שינוי דינמי, ועיקר הבלשנות הוא לצפות בתהליכים האלה ולתעד אותם. גם הכותב והעורך צריכים לבחור את מקומם על הציר שבין הידיעה לכאורה של האמת ובין התצפית על האמת המתהווה. היעדרו של שימוש לשוני ממסורת השפה עד לפני חמישים שנה אין בו משום נימוק מוחלט לשלילתו כיום. אמנם אחד התנאים לאפקטיביות של השפה הוא שהיא תהיה מוסכמת בין הדוברים, שאם לא כן היא תאבד את ערכה התקשורתי, אבל מכאן ועד טענה על מעין "חוקה לשונית" שאסור להפר אותה - הדרך ארוכה.

כשהכותב/ת מבקש לקבוע לעצמו את כללי השימוש לכתיבתו או כשההעורכ/ת צריכ/ה להחליט אם לאשר או לשנות שימוש נתון, עליהם לבחור את מקומם על הציר שבין תקנים מסורתיים ושמרניים לבין מציאות מתהווה.

הטיעון הכללי של המאמר מחזיק כ-1400 מילים, ואחריו "נספחים" בהיקף של כ-7,000 מילים. אלו ממצאים ספציפיים שעסקתי בהם במאמרים קודמים שפרסמתי בכמה מסגרות, ועתה נראה לי שהעיון הזה הבשיל כך שראוי להעמיד את כל החומרים האלו במסגרת משותפת.

הרשימה שלהלן אינה מעובדת עד הסוף, ובוודאי יש בה חסרים ואולי חפיפות חלקיות, אך בינתיים אציע כמה קבוצות של הביטויים הללו, ולמשל:

א. כללים שתוקפם מוטל בספק

ביטויים שנחשבים בלתי-תקניים בחוגים המקצועיים ולמרבה ההפתעה מוצאים שהם שימשו בתפוצה רחבה בלשון המסורות הגדולות, ובתיקונם ניתן לראות קלקול יותר מתיקון. דוגמות בולטות: (1) "על ידי", שכביכול מיועד "בידי שליח [אנושי], ומוחלף ל"באמצעות". בתלמוד מוצאים עשרות דוגמות לשימוש במונח במשמעות by שאינם קשורות לשליחים אנושיים; (על זה ועוד שימושים פסולים המקובלים במקרא ראו נספח I); (2) "בין... לבין...", שמתקנים ל"בין... ובין....". אמנם זוהי הצורה המקראית אך בלשון חכמים "לבין" נפוץ מאוד, כ-240 פעם (גם פעם אחת בישעיהו נט); (3) צורת {מה}ארץ והעדפת {מן ה}הארץ. במקרא ובלשון חכמים נמצאו בדגימה לפחות 40 היקרויות, ועל פי בדיקה בגוגל בשימוש כיום היא נפוצה מאוד (עד פי 45). (ראו נספח II); (4) לאחרונה התחילו להקפיד ברדיו ובמקומות אחרים להעדיף תיאור זמן "בראשונה" על פני "לראשונה" (ומכאן ניתן להסיק על "לאחרונה"). בדיון בפורום כותבת ליאורה שרה: "אבן שושן מצטט: 'בראשונה': וייסע דגל מחנה בני יהודה בראשונה, ומסביר שהכוונה שהיה המוביל, מקדימה. משמע תיאור מקום. מביא מספר ציטוטים. 'לראשונה' 1. בתחילה, לפנים, בזמן קודם. 2. בפעם הראשונה: דוגמה - המשורר פרסם משיריו לראשונה בגיל 16. משמע תיאור זמן" (liorasar פורום תרגום ועריכה, קהילות תפוז, 28.7.08, 17:14).

ב. ביטויים אהובים אך נעדרים מהמקורות

ביטויים שנחשבים בלתי-תקניים כי באמת אינם משמשים - או משמשים למטרה אחרת - ברבדים הקדומים של הלשון, ובכל זאת נפוצים עד פי 20 מהביטויים הנחשבים תקניים (כמו "בראשונה", צורות: "הינו, הינה, הינם" וכדומה). (ממצאי חיפושים בגוגל נספח III)

ג צורות בלתי תקניות שאין להן תחליף נוח

שאלה מורכבת יותר היא שאלת השימוש ב"יש לי את", שבה עיינתי מהיבט פנימי יותר (למה בכלל מעדיפים את "יש לי את" כאשר הנימוק התחבירי הוא כה מוחץ, לכאורה). העליתי כמה השערות על מבנה העומק של המשפט המצדיקות את השימוש ב"יש לי את", והצעתי שמכיוון שצורת "יש לי" באופן כללי יחידאית (או כמעט יחידאית) בעברית בהשוואה לעצמה וגם לשפות אחרות, אולי מן הראוי לשחרר את הרסן הצורני ולאפשר לה להיות יחידאית גם מבחינת השימוש במילת היחס "את". בדומה לכך הניסיון לפסול את השימוש בצורה "את אותו", שיש נימוקים חזקים להרשות אותה (ראו נספח V, סעיפים !I,II)

ד. ביטויים שרוב הציבור אינו אוהב

צורות קיימות במסורת ומוצדקות בהיגיון הלשוני שלהן המעוררות התנגדות במשתמשים: בדיון בפורום הנ"ל ראינו שפתיחת משפט במילת היחס "את" עוררה לא מעט התנגדות ספונטנית, וכן שלפחות אחדים ממש אינם אוהבים את "גרדא" (ולא גרידא) ומן הסתם גם לא את התקנים "הגיים" (ולא הגאים), בלגייה (ולא בלגיה) ועוד אחדים. (על בחירה בין אירוטי לארוטי ראו נספח IV, על פתיחת משפט ב"את" ראו נספח , V, סעיף 3).

ה. ריסון (מופרז?) של צורות מתפתחות

נטייתם של בעלי התקנים לשמרנות ולהימנע מאישורם הרשמי של צורות ותהליכים רווחים, דוגמת השחיקה ההדרגתית ביכולת להבחין בין צורות MAKIR ל-MEKIR (ראו נספח VI).

הדוגמה המובהקת ביותר היא המאבק בין בחירת הציבור בצורה המודרנית "הענף עליו הוא יושב" (הנחשבת לבלתי-תקנית) ובין הצורה המסורתית "הענף שהוא יושב עליו". צורת כלאיים תקנית אך לא מסורתית היא "הענף שעליו הוא יושב". על סוגיה זו כבר נאמר ונכתב הרבה, ואף אני כתבתי על זה בכמה מקומות. עתה אני מוסיף עוד כמה הגיגים (המאמר המקיף ביותר המוכר לי הדן בסוגיה זו הוא מאמרו של יאיר אור "לדודתי, אצלה אני גר, יש תוכי ושמו התמדה", online הארץ , 27.5.2005. נדלה היום (6.8.2008). המאמר מתעמק ההקשר ההיסטורי ובו גם הפניות מעניינות, ובייחוד למסתו של יצחק פרץ על צורות שיעבוד.

.המצב בשטח הוא:

לשון מקרא: לא תכרות את הענף אשר אתה יושב עליו!

לשון חכמים: אל תכרות את הענף שאתה יושב עליו!

לשון ימינו: אל תכרות את הענף עליו אתה יושב!

פשרה מודרנית: אל תכרות את הענף שעליו אתה יושב.

מעיון בשלבי התפתחות התבנית מתברר ההיגיון שבשינוי. מילת היחס נודדת ימינה כדי לסמן בבהירות את המעבר בין משפט עיקרי (אל תכרות את הענף הזה) ובין פסוקית הלוואי (אתה יושב עליו). נגד התהליך הזה לא הרימו דגל שחור, אולי דגל לבן כהה. משהתקבלה ההעברה הזאת של מילת היחס, כבר לא נחוץ הסימון הנוסף באמצעות שי"ן השיעבוד (שהיה נחוץ בדרך כלל בלשון קדומה יותר, כי החלופה היא "הענף אתה יושב עליו", ואז חסר סימון ברור לתחילת הפסוקית).

משלא נחוץ סימון, אפשר לוותר עליו, שהרי הלשון מתפתחת בדרך הברירה הטבעית: האפקטיבי והחסכוני שורדים, העודפי והמיותר נכחדים. הדוברים חותרים לחסכנות, ולמה שיחזיקו בצורת כלאיים אשר בה מחד גיסא, מילת היחס אינה במקומה המסורתי, אבל מאידך גיסא מילית השעבוד נשמרת? רק כי מתקני התקנונים מתעקשים על זה? הרי ענייננו הוא בהעברת משמעויות, לא בנוקדנות עד זוב הנשמה! (ראו נספח IV)

בתהליך המודרני הזה מתקבלת צורה חדשה וחסכונית, שלא זו בלבד שהיא ברורה לגמרי למשתמשים, אלא אף יש בה סממן של שפה רשמית, למשל אקדמית או משפטית.

דוגמה שלישית יפה (בעיניי), מסוג אחר, היא השימוש החדש הרווח בשתי צורות כתיב שנראות כשגיאות בוטות, ולמעשה הן משקפות אמירה ברורה - ה"מושחטים" וה"סמולנים". מה שאולי התחיל כשגיאת כתיב, מה שאולי אצל מעטים מאוד עדיין נכתב מתוך אי-ידיעת הלשון, נפוץ עד כדי כך שיש מקום להסביר אותו כסימון מודגש ומכוון של ההקשר החברתי-הפוליטי של העשור שלנו. (תוצאות גוגל: "מושחטים" +"המושחטים" +"מושחט" +"המושחט" =כ-250,000, "סמולנים"+"הסמולנים" = כ-70,000, בוודאי רובם לא נכתבו באי-הכרה מלאה). ("סמול" +"הסמול" = כ-170,000, אבל הבדיקה הזאת בעייתית כי המונח משמש גם ל-small, דוגמת "סמול טוק" וכדומה.)



***



בדיונים על סוגיות כאלה עולה בדרך כלל שאלת סמכות המתקנים, ובייחוד עורכים המתקנים בגישה מכניסטית, עורכים שעושים תיקון-יתר, כלומר מחילים את טעמם האישי בעניינים שראוי להם חופש בחירת הסגנון או חלילה מיישמים שגיאות שהושרשו בהם בלימודם את המקצוע.

מהיבט רחב יותר, רבים קוראים להכיר ברובד הצעיר ביותר בהתפתחות הלשון רובד לגיטימי, ולאשר את זכותם של הדוברים לעצב את לשונם כפי שנוח להם. בייחוד חשוב עניין זה כשמדובר בשימושים המבקשים להעלות את המשלב לרמה רשמית או ספרותית יותר. סימני משלב (כגון השימוש ב"הינו" במקום "הוא") הם כלי ביטוי נחוץ לכותבים, ובייחוד כשהם מקובלים בחוגים רחבים במגזרים דוגמת כותבי טקסטים אקדמיים או עורכי דין. מדוע קל יותר לאשר "חידושים לשוניים" כשעניינם מילים חדשות (כפי שהאקדמיה ללשון העברית מציעה ברשימת מדי פעם בפעם) וקשה כל כך לאשר מעתקים צורניים קלים יחסית כמו הוא>הינו.

מנגד, רבים מהממצאים שלהלן (מאגר צנוע של נתונים על שכיחות השימש, לפי חיפושים בגוגל) יעוררו את ההתנגדות המוכרת היטב: לא כל הנפוץ ראוי, הססמה "העם החליט, גוגל שליט" אינה תופסת, תפוצתה של הלשון הקלוקלת אינה יכולה לשמש לתיקופה, לא מפי תגובנים באינטרנט ייסדנו עוז, לא בשוק נכרה את זהב יסודות לשוננו האהובה.

והערה על מפעל האקדמיה ללשון העברית. בדיונים כאלה כמעט תמיד יקום מישהו ויקרא קריאות גנאי נגד האקדמיה ללשון העברית. על כך ראוי לומר שהאקדמיה אינה קובעת חוק, היא ממליצה על שימוש תקני. תפקידה הוא להציעה קווי פעולה לייצוב תהליכי ההתפתחות הלשונית כדי למנוע התפתחות כאוטית מיותרת. לטעמי יש להוקיר את הידע והשקדנות של חברי האקדמיה. בכל התהליך הכרחי גם הקוטב הזה, הרגולטורי, וכל משתמש, ובכלל זה מו"לים, רשאי לנהוג ונוהג לקבוע כללים משלו לפי טעמו האישי ולפי תפיסתו את נוחות הקריאה של הקורא המשוער.




חלק ב: נספחים

נספח I: ביטויים לא-תקניים במקורות

1. איך לנסח את התאריך

על פי התקן יש לנסח את התאריך כך: אחד, חמישה, שנים-עשר (ספירת זכר) ואחריו את אות היחס "ב". לכן: אחד באפריל, חמישה-עשר בשבט. עשרה בטבת. שלושים וחמישה במאי.

הנה כמה דוגמאות לשימוש אחר, באות היחס "ל" במקרא, שם מצאנו:

שהמבול החל בשבעה עשר לחודש השני;

והתיבה נחה בשבעה עשר לחודש השביעי;

ערב חג המצות בארבעה עשר לחודש; והחג בחמישה עשר לחודש;

ואהרון מת באחד לחודש;

ובשבעה לחודש בא נבוזראדן מבבל לשרוף את ירושלים;

ובתשעה לחודש הובקעה העיר בידי נבוכדנצאר;

הספרים נשלחו במצוות המן הרשע בשלושה עשר לחודש שנים עשר, הוא חודש אדר;

ועוד...

2. על ידי

בחוגי הנוקדנים מקובל ש"על ידי" ראוי לשימוש רק במשמעות של "באמצעות אדם (או דומה לו, למשל מלאך או שרף)". ולדעת הרוב, אם עושה הפעולה אינו אדם או דומה לו, אזיי יש להגיד "העיר נשטפה במים" או "באמצעות" או "בידי". אבל "בידי" הוא אנתרופומורפי מאוד, ולהגיד שהעיר נשטפה בידי המים מעורר שאלה קלה - האם למים יש ידיים? "באמצעות" הוא כבד במקצת, ובמקרים מסוימים פלגמטי: "העיר נשטפה באמצעות המים..." זה ממש לא זה (כמה נוח באנגלית: פשוט gone by the wind!). אז מוצאים את הפתרון הנוח ביותר, אבל יש להודות שהעברית קצת מדברית בקטע הזה... אולי אפשר למצוא נחמה במבחר קטן מתוך דוגמאות רבות הרבה יותר מהתלמוד, המראות שכותבי התלמוד לא למדו עריכת לשון מודרנית:

האשה שנחבשה ע"י עכו"ם על ידי ממון מותרת לבעלה. על ידי נפשות אסורה לבעלה.

אין העצם ממעט על ידי העצמות, ולא בשר על ידי בשר.

שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר.

אין לך אשה שכשרה לכהונה שלא נעשית מוכת עץ על ידי צרור.

והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין.

עלה כרת שעל ידי דבריהן באתה לו.

מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה.

זה הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באין אבל לא על ידי האור.

3. חזרה על מילת היחס

בעברי?ת צריך לחזור על מילת היחס במקרים כמו "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".

לדוגמה, לא: בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ. וגם לא: על הנסים והנפלאות שעשית לאבותינו.

הנה עוד שתי דוגמאות (כבדות) לחזרה על מילת היחס:

ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתחים. י,יד ואת פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתרים.

וזה חביב עליי קצת פחות, ולכן אני מביא רק חלק ממנו:

...ונתתה על תנוך אוזן אהרון ועל תנוך אוזן בניו הימנית ועל בוהן ידם הימנית ועל בוהן רגלם הימנית...

ובמגילת אסתר: ואבד חמש מאות איש... את פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא ואת פורתא ואת אדליא ואת ארידתא ואת פרשנדתא ואת אריסי ואת ארידי ואת ויזתא - עשרת בני המן.

בדרך כלל ראוי אפוא לחזור על מילת היחס, אבל לפעמים רואים שחזרה כזאת מפריעה יותר משהיא עוזרת, במיוחד שמילת היחס ארוכה, ואז, לטעמי, כרגיל, ראוי לנהוג בשיקול דעת!

ומלבד זאת, הרי במקרא מצאנו למשל:

הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור; הללוהו בתף ומחול הללוהו במנים ועוגב" (תהלים קנ ג-ד).

מכאן שהכלל הזה גמיש, ככללים רבים אחרים, ואל נשכח שהשפה יצור חי ובועט!

4. שעבוד פסוקית עם מילת יחס בלי שי"ן

כותרת הסעיף נשמעת טכנית, אבל מדובר בעניין פשוט ושכיח מאוד, ובתהליך מעניין של התפתחות השפה.

א. דיון תאורטי

הצורה המסורתית היא 'הענף שהוא יושב עליו'. צורת כלאיים תקנית אך לא מסורתית היא 'הענף שעליו הוא יושב'. הצורה המודרנית העדיפה, הנחשבת לבלתי-תקנית, היא 'הענף עליו הוא יושב'. על סוגיה זו כבר נאמר הרבה, ואף אני כתבתי על זה בכמה מקומות. עתה אני מוסיף עוד כמה הגיגים.

המאמר המקיף ביותר המוכר לי הדן בסוגיה זו הוא מאמרו של יאיר אור, שבו גם הפניות מעניינות (למסתו של יצחק פרץ): ברשימה מקיפה מאוד על הנושא ועל ההקשר ההיסטורי של תפיסתו בשם "לדודתי, אצלה אני גר, יש תוכי ושמו התמדה", online הארץ , 27.5.2005. נדלה היום (6.8.2008).

היום הצורה: "המספר אותו חייגת אינו מחובר" שכיחה ומועדפת. זוהי דוגמה קיצונית לשתי תופעות: העברת מילת היחס ("אותו) לפונקצייה של חציצה בין המשפט העיקרי (המשפט אינו מחובר) ובין הפסוקית (חייגת אותו), והשמטת אות שיעבוד הפסוקית שי"ן (שאותו חייגת).

הדוגמה קיצונית יותר מהדוגמאות האחרות המובאות במאמר זה, כי מילת היחס "אותו" מיותרת כאן לכאורה, וניתן להגיד "המספר שחייגת". מכיוון שהיא מיותרת לכאורה, ברור שהיא מגויסת רק כדי לחצוץ בין המשפט העיקרי לפסוקית. כלומר היא משמשת כעין תמרור עזר נוח.

לעניין זה ייאמר שכיום חברות הסלולר "מתקנות" את הנוסח הזה (אותו חייגת), שהיה מקובל בעבר, וההודעות המוקלטות הן למשל: "המספר שחויג", או "המספר שאליו חייגתם". דומה שהן נכנעות ללחץ המתקנים, ומוותרות על הצורה הברורה והספונטנית הבלתי-תקנית ששימשה אותן לפני שהופעל עליהם לחץ כזה. (ניחוש שלי, כמובן, ייתכן שאני טועה).

עד מתי ימשיכו להתאמץ לפסול את הצורה "הסוגיה בה אנו דנים"? מתי יקומו הבלשנים ומתקני התקנים סוף סוף ויגידו:

1. בלשון מקרא: לא תכרות את הענף אשר אתה יושב עליו!

2. בלשון חכמים: אל תכרות את הענף שאתה יושב עליו!

3 .בלשון ימינו: אל תכרות את הענף עליו אתה יושב!

השינוי כה מתבקש! מילת היחס נודדת ימינה, ומסמנת בתמרור ברור את תחילתה של הפסוקית. נגד זה לא הרימו דגל שחור, אולי דגל לבן כהה. משעה שללא פסלו את ההעברה הזאת, לא נחוץ הסימון הנוסף באמצעות שי"ן השיעבוד (שהיה נחוץ בדרך כלל בלשון קדומה יותר, כי החלופה היא "הענף אתה יושב עליו", ואז חסר סימון ברור לתחילת הפסוקית).

משלא נחוץ סימון, אפשר לוותר עליו, שהרי הלשון מתפתחת בדרך הברירה הטבעית: האפקטיבי והחסכוני שורדים, העודפי והמיותר נכחדים. הדוברים חותרים לחסכנות, ולמה שיחזיקו בצורת כלאיים אשר בה: מחד גיסא, מילת היחס אינה במקומה המסורתי, אבל מאידך גיסא מילית השעבוד נשמרת,? רק כי מתקני התקנונים מתעקשים על זה? הרי הם עסוקים בהעברת משמעויות, לא בנוקדנות עד זוב הנשמה!

בתהליך המודרני הזה מתקבלת צורה חדשה וחסכונית, שלא רק ברורה למשתמשים לגמרי, אלא אף יש בה סממן של שפה רשמית, למשל אקדמית או משפטית.

אבל במקרה זה הרי לא מדובר בשימושים שחזותם קלוקלת, עגה עממית המייצגת את עליית מי התהום של רפש הבורות המציפים את טרקליננו המהודרים, אלא כאמור בשימושים במשלבים גבוהים.

לכן אנו שואלים: מה היחס בין בלשנות (ו/או עריכה ו/או כתיבה) דסקריפטיבית ובין זו הפרסקריפטיבית, כלומר זו המתארת את התהליכים היצירתיים של התהוות השפה בכל דור ודור לעומת זו היודעת אמתות קדומות ודורשת עמידה בתקנים מסורתיים בגלימת אב בית הדין מעל הקתדרה.



ב. המצב בשטח: ממצאים מחיפושי גוגל

חיפושים אקראיים-למחצה של ביטויים ספציפיים משקפים את ההעדפות הרווחות היום. בדגימה של כמה ביטויים כאלה מצאתי:

"עליה סיפרנו" יותר מ-500 ("שעליה סיפרנו" 168; "שסיפרנו עליה" 35).

"המקרה בו מדובר" יותר מ-200 תוצאות ("המקרה שבו מדובר" כ-50; המקרה שמדובר בו 4).

"האדם בו מדובר" יותר מ-550 (האדם שבו מדובר כ-220; האדם שמדובר בו כ-100).

"המקום אליו הגענו" יותר מ-220 תוצאות ("המקום שאליו הגענו -87; המקום שהגענו אליו: 110).

חיפוש הצורות המקראית (המקרה אשר מדובר בו וכד') מניב אפס תוצאות.



"בו מדובר" 26,800 ("שבו מדובר": 16,400; "שמדובר בו" 9,090).

"עליו מדובר" - 10,300 ("שעליו מדובר" 6,700; "שמדובר עליו" 6,350).

"בו גרנו" 1,170 ("שבו גרנו" 1,120; "שגרנו בו" 1,130).

סה"כ כ-40,000 לצורה הלא-תקנית;

סה"כ כ-25,000 לצורה התקנית המודרנית;

סה"כ כ-17,000 לצורה התקנית המסורתית.

ופירעון חוב לכותרת: "הענף עליו" = יותר כ-12,000, "הענף שעליו" כ-6500

ראוי לציון שבכל אחד מהביטויים יש העדפות שונות, ולמשל "המקום שהגענו אליו" מועדף על "המקום שאליו הגענו". ולמשל היחס בין "המקרה בו מדובר" ל"המקרה שמדובר בו" קיצוני מאוד (1:50), ואילו היחס בין הביטוי הכללי "בו מדובר" ל"שמדובר בו" מתון הרבה יותר (2:5).

לעניין זה אני מעתיק ממאמרו הנ"ל של יאיר אור רשימה של מקורות מקראיים שגם בהם ויתרו על מילת השעבוד (לפי יצחק פרץ).

בארץ לא עבר בה איש (=שלא עבר בה איש). - איה העדר ניתן-לך? (=שניתן לך) - אשרי הגבר יחסה-בו (=שיחסה בו). - גוי לא תדע לשונו (=שלא תדע את לשונו). - מה-הדבר הזה עשית לנו? (=שעשית לנו). - יש רעה ראיתי תחת השמש (=שראיתי). - כבגד אכלו עש (=שאכלו עש). - יאבד יום איוולד בו (=שאיוולד בו).


נספח II: האם צורת "מהארץ" פסולה לטובת "מן הארץ"?

שאלה:

על פי אבן-שושן, הצורה 'מן ה...' משמשת על פי רוב, כלומר היא שכיחה יותר מהצורה: 'מה...' האם מתוך כך ראוי לפסול את הצורה 'מה...' ולמשל 'יצאתי מהחדר'?

תשובה:

כיום ניתן בקלות להעריך את תפוצם של ביטויים בעזרת חיפוש במנועי חיפוש של האינטרנט. ניתן לראות שיש שימושים שנעדרים לגמרי ממסורת השימוש הלשוני, אך תפוצתם כיום גדולה פי 10-20 מהשימושים המסורתיים המקבילים להם. כאן שאלת השמירה על המסורת ועל יציבותם של מבני הלשון קשה ממש, כי אם מאשרים את השימושים האלה מכריזים חד-משמעית על חידושים לשוניים (הידעת שהמילה "של" אינה מופיעה כלל במקרא?) לא כך נכון לצורת "מה..." שאינה נעדרת לגמרי מהמקורות, אבל היא שכיחה פחות.

צורת 'מה...' (מהארץ) אינה ביטוי נעדר מהמסורת, אלא ביטוי שכיח פחות. אולי מתקני התקנים (למשל האקדמיה ללשון העברית) ממליצים להעדיף על פניה את השימוש השכיח במסורת. צורת "מן ה..." נקרית לא פעם ולא פעמיים אלא כמה עשרות פעמים הן בלשון מקרא הן בלשון חכמים (ראו דגימה מחיפוש במאגר ספרות הקודש בהמשך). לכן לדעתי אין צידוק לפסילתה.

אם מוכנים לבסס על תוצאות מחיפוש גוגל לאבחון מגמות מודרניות, ניתן להיעזר בכמה תוצאות המדברות בעד עצמן. (בהמשך, כאמור, תוצאות מספרות המסורת):

מן הבית: 57,800; מהבית: 2,630,000; (בערך X 45)

מן הארץ: 170,000; מהארץ: 1,800,000; (בערך X 10)

מן המקום: 55,200; מהמקום: 670,000; (בערך X 12)

מן העולם: 226,000; מהעולם: 1,330,000; (בערך X 6)

מן המדינה: 27,000; מהמדינה: 559,000; (בערך X20)



הנה דגימת תפוצה של 15 מילים מהמקורות

1. [המילה] "מהתורה"

סדר נזיקין מסכת בבא מציעא דף כט א ז הלכה ו גמרא: שמואל אמר בשומרי גנות ופרדסין היא מתניתא אבל בשומרי פירו' אין אוכלין לא מהתורה ולא מהילכות מדינה.

2. מהמלך

שמואל ב ג לז: [...] כי לא הייתה מהמלך להמית את-אבנר בן-נר.

3. מהאישה

סדר נשים מסכת יבמות [...](שמות כא) מהאשה וילדיה תהיה לאדוניה [...]

סדר נזיקין מסכת בבא מציעא דף צו א גמרא: בההיא פלגא דשיילי מיהת מיפטר שאל מהאשה ונשאל בעלה [...]

סדר נזיקין מסכת בבא קמא דף מח א גמרא: ומאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חטין אצל בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית.

סדר נזיקין מסכת בבא בתרא דף קלא ב גמרא: [...] רב עוירא משמיה דרבא אמר בכולהו קני לבר מהאשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל.

4. מהאיש

ספר נשים הלכות סוטה יא: [יב] [...] וחזר וקינא לה מהאיש שהשקה על ידו ונסתרה עימו--אינו משקה אותה על ידו פעם שנייה

5. מהאנשים

שמואל א ל כב: ויען כל-איש-רע ובלייעל מהאנשים אשר הלכו עם-דוד [...]

6. מהארץ

שמואל א כח ג: [...] ושאול הסיר האבות ואת-הידענים--מהארץ.

כג: [...] ויקם מהארץ וישב אל-המיטה.

שמואל ב יב כ: ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתו [...]

יחזקאל מא כ: מהארץ עד-מעל הפתח הכרובים והתמרים עשוים; וקיר ההיכל.

יחזקאל מב ו: [...] על-כן נאצל מהתחתונות ומהתיכנות--מהארץ.

סדר זרעים מסכת שביעית וה: אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ

סדר טהרה מסכת פרה בא: ולא זו בלבד אלא כל קרבנות הציבור והיחיד באין מהארץ ומחוצה לארץ [...]

סדר קודשים מסכת מנחות חא: כל קרבנות הציבור והיחיד באים מהארץ ומחוצה לארץ [...]

סדר זרעים מסכת ברכות דף סג א ט הלכה א גמרא: דאמר לוי מהארץ ועד לרקיע מהלך ה' מאות שנה [...]

סדר זרעים מסכת שביעית דף יח א ו הלכה ד משנה: [...] אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מהארץ

סדר מועד מסכת עירובין דף סב א י הלכה ח משנה: [...] שרשיו גבוהין מהארץ שלשה טפחים לא ישב עליהן הדלת [...]

ספר זרעים הלכות מעשרות ו: [ה] החמרים שהביאו פירות לצור חייבין בדמאי--שחזקתן מהארץ [...]

ספר זרעים הלכות שמיטה ויובל יב: [יג] פירות שביעית--אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריה.

7. מהעיר

שופטים יז ח: וילך האיש מהעיר מבית לחם יהודה לגור באשר ימצא [..]

ירמיהו לג ה: [...] הסתרתי פני מהעיר הזאת על כל-רעתם.

ירמיהו נב ז: [...] וכל-אנשי המלחמה יברחו ויצאו מהעיר לילה [...]

8. מההר

יהושע ב כג: וישבו שני האנשים וירדו מההר ויעברו ויבאו אל-יהושע בן-נון [...].

9. מהנחל

מלכים א יז ד: והיה מהנחל תשתה ואת-העורבים ציוויתי לכלכלך שם.

10. מהנהר

סדר זרעים מסכת חלה דף כה ב ד הלכה ד משנה: מהנהר ומאמנם ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן

11. מהמדבר

יהושע א ד: מהמדבר והלבנון הזה ועד-הנהר הגדול נהר-פרת [...]

12. מהמדבר, מהנערים

שמואל א כה יד: ולאביגיל אשת נבל הגיד נער-אחד מהנערים לאמור: הנה שלח דוד מלאכים מהמדבר [...]

13. מהבית

יחזקאל מ ז: [...] וסף השער מאצל אלם השער מהבית--קנה אחד.

ח: וימד את-אלם השער מהבית--קנה אחד.

ט: וימד את-אלם השער שמנה אמות ואילו שתיים אמות; ואלם השער מהבית.

יחזקאל מג ו: ואשמע מידבר אליי מהבית; [...]

14. מהחצר

יחזקאל מב ט: [...] בבאו להנה מהחצר החצנה.

15. מהאש

יחזקאל טו ז: ונתתי את-פניי בהם--מהאש יצאו והאש תאכלם;




נספח III. על תפוצתם הרחבה של כמה ביטויים בלתי-תקניים

בכתיבה יפה שכיח שתמצא את עצמך תוהה היכן למקם את עצמך על הציר שבקוטב האחד שלו השימוש הנפוץ ובקוטב השני - הנחיות לשימוש תקני. ולא מדובר רק בבחירה בין סלנג ובין משלב שפה גבוה, אלא, למרבית הפלא, גם בביטויים בלתי-תקניים לכאורה שנחשבים לשימושי לשון גבוהים. להלן אביא כמה דוגמאות לצורות מהודרות שנחשבות לבלתי-תקניות ובצדן נתונים מספריים של חיפוש בגוגל שמהם עולה שהן נפוצות ביחס של עד פי 30 יותר מהצורות התקניות. בכל אחד מהמקרים החיפוש נעשה לביטוי המדויק, כלומר הביטוי הוכנס לגוגל במירכאות.

מובן מאליו שהתוצאות האלה נכונות ליום החיפוש, ותוצאות רבות נוספות כל הזמן למנוע החיפוש. אבל הפרופורציות נשארות נכונות.



1. הינו-הינה וכדומה:

המילה הנני היא קיצור של "הנה אני". "הנה אני" הוא משפט עם נושא (אני) ונשוא (הנה). הטיעון המלומד אומר שהשימוש בצורת הנני, הינו, הינה, הינם (ויסולח לי על הכתיב ביו"ד מיותרת) לקוח צורת משפט שלם והופך אותה לשימושי שם עצם (נושא, מושא) או לאוגד, וע"י כך משבש את ההיגיון התחבירי.

לכן המהדרין מעדיפים את הצורה: "מר איקס הוא האדם המרכזי בכל הסיפור" ופוסלים את השימוש בצורה "מר איקס הינו האדם המרכזי בכל הסיפור".

מה נאמר על כך שחיפוש גוגל לצורות הינו, הינה, הינם מעלה יותר מ-7,000,000 תוצאות?



2. לגבי:

המילה "לגבי" נחשבת לבלתי-מתאימה במשפט כמו: "ביקשתי מידע לגבי הפרויקט", ואבא בנדויד, הכוהן הגדול של השימוש התקני, מנחה להשתמש בה רק כשמדובר באמירה על תכונה אישית, למשל: "לגבי אדם בגילו ההישג הזה מרשים מאוד".

הצורות המומצלות הן:

אשר ל... באשר ל... בעניין... ועוד כמה.

והנה תוצאות גוגל: לגבי = 5,700,000 תוצאות. אשר ל / באשר ל... 17,700 תוצאות!



3. במידה ו...

ודוגמה אחרונה: הביטוי "במידה ו..." נחשב לגרוע משתי סיבות: ראשית, בדרך כלל משתמשים בו לא כשמדברים על מידה אלא במקום צורת תנאי רגיל. במקום לומר "אם הדולר יגיע לשער של שלושה שקל, צפוי אסון לייצוא", אומרים: "במידה שהדולר יגיע" וכו'. שנית, הצורה הנכונה היא "במידה ש..." ולא "במידה ו...". לכן ממליצים להשתמש במילה הזאת כך: "במידה שיגדל מספר העולים נגדיל גם את מספר יחידות הדיור להשכרה".

דגימה מגוגל: "במידה ש..." = 990, "במידה ו..." 32,000.



4. נקיטה

לפי התקן נוקטים צעד, לפי השימוש הרווח נוקטים בצעד.

לנקוט בצעד 11,000; בצעדים 35,400; סה"כ 46,400;

לנקוט צעד 3,730; צעדים 27,800; סה"כ כ-31,500;

יתרון ברור לצורה הבלתי-תקנית, ומעניין: בייחוד בצורת היחיד.



5. האלה -- אלו

"הדברים האלה" - צורת שימוש מקראית. "דברים אלו" - צורת שימוש בלשון חכמים (בצד "הדברים הללו").

מומלץ לא להכליא, כלומר להפריד: דברים אלו, דבר זה, או הדברים האלה, הדבר הזה.

בבדיקה מדגמית בגוגל הביטוי "הדברים האלו" מופיע 77,000 פעמים, וכמובן יש עוד דוגמות רבות מספור של ביטויים אחרים דוגמת "המעשים האלו" וכדומה, שצריך לדגום אותן אחת-אחת, כי ספירת "האלו" מכלילה דברים שאינם ממין העניין, כמו הקריאה Hallo, או צמח האלו-וורה, או האלו-קים.



6. החל ב? החל מ?

תקני: הביטוי החל ב... (ולמהדרין: הוא חלק מהביטוי המסורג השלם: החל ב... [המשך ב...] וכלה ב...)[לא תקני: "החל מ..."]

החל מ...=2,080,000;

החל ב...= 76,000.



7. הבאה בחשבון

הביטוי התקני: להביא בחשבון. הביטוי הלא תקני: לקחת בחשבון (מהאנגלית).

לקחת בחשבון 284,000; להביא בחשבון 90,500;

לוקח בחשבון 27,000; מביא בחשבון 27,000;

לקח בחשבון 12,000; הביא בחשבון 636;

לקחה בחשבון 5,690; הביאה בחשבון 2,980;

סה'כ לקיחות 930,000; סה"כ הבאות 119,000;

כלומר יחס של כמעט 1:10 לטובת לקיחה.



8. על פי התקן, הצירוף ב+[בינוני] (ראו בדוגמאות להלן) אינו אופייני לעברית. לכן בדרך כלל נעדיף:

בד בבד/בו בזמן/ בה בעת [על פני "במקביל"]

בלי קשר ל... [על פני "בנפרד מ..."]

נוסף על ... [על פני "בנוסף ל..."]

להבדיל מ... [על פני "בשונה מ..."]

סמוך ל... [על פני "בסמוך ל..."]



תוצאות חיפושים בגוגל מעלות:

במקביל=1,460,000, במקביל ל...=11,600;

>>בד בבד... =148,000 (בהם גם פרסומות למותג "בד בבד"), בד בבד עם... =80,800, באותה עת=172,000, בה בעת=62,200, בו בזמן=106,000; (סה"כ= 569,000 כל החלופות האלה).

בנפרד...=745,000;

>>בלי קשר ל...=294,000.

בנוסף=4,080,000;

>>נוסף על=689,000, מלבד=1,390,000.

בשונה מ...=120,000;

להבדיל מ...=16,300.

בדומה=762,000

בסמוך ל...=10,700;

סמוך ל...=17,600.



הדברים מדברים בעד עצמם.


נספח IV. על תעתוק יו"דין מלעז לעברית בתנועת E: אירוטי או ארוטי?

בעברית היו"ד יכולה להיות חלק מהצירה ("צירה מלא"), ואז כמובן יש להשאירה: ביצה, תיאור.

בתעתוק של מילים לועזיות, כללי הכתיב המלא חסר הניקוד של האקדמיה ללשון העברית משנת תשנ"ה ממליצים להמעיט ככל האפשר באותיות אל"ף בשביל A (לכן רציונלי ולא רציונאלי) ויו"ד בשביל E (לכן נאו-קולוניאליזם ולא ניאו קולוניאליזם, וגם ארוטי ולא אירוטי).

אבל יש מי שאינם מקבלים את כללי האקדמיה האלה, והם ממשיכים לנצל את האל"ף והיו"ד האלה לריפוד המבנה העיצורי מאוד של הכתיב חסר הניקוד. ייש הקובעים כללי פשרה. למשל בהוצאת "שלם" מעדיפים (או העדיפו) לשמור על היו"ד בצירה לפני אל"ף. לכן ניאו-קולוניאליזם, תיאוריה וכו' (אך לא אחרי היו"ד, ולכן עדיין ארוטי).

הבעיה עם הכתיב "אירוטי" (שמן הסתם הצידוק הכללי שלה יהיה הטלת יו"ד בסמיכות לאל"ף) מורכבת קצת יותר, כי היא נתקלת בכלל אחר. כי באותם כללים הוחלט שאת הדיפתונג (=תנועה כפולה) EU ראוי לתעתק ביו"ד, ורק ביו"ד, כמו אירופה. לכן בין היתר נירוטי, פסידו.

אם מביאים זאת בחשבון, אז הכתיב "אירוטי" מציע אטימולוגיה של EUROTIC, ולא היא, שכן האט' של המילה היא erotikos, from eros gen. erotos.

אבל כידוע ישנם שאינם אוהבים את זה, ולמשל בעבר, כששאלתי כאן על פסידו, הרוב העדיפו פסוודו, פסאודו, פסיאודו, פסוידו ועוד, ודרך אגב, באותו דוקטורט באמת השתמשתי ב"פסאודו" לפי העדפת הכותבת. מן הסתם כל אדם לפי האסוציאציות המבטאיות של הרישומים הראשונים של המילה הזאת בזיכרונו, לפי הפונטיקה של המשתמש שהרשים אותו בהטבעת המילה באוצר המילים שלו.

יוצא שאם מתחילים בהעדפות אישיות עלולים להיקלע לאי-עקיבויות. מי שכותב אירוטי לכאורה מנוע מלכתוב פסידו. מי שכותב פסיאודו לכאורה צריך לכתוב איאורופה. מי שאוהב נוורוטים, צריך לאהוב אותם אוורופים.

מכל זה עולה שההחלטה האישית צריכה להיות עקרונית: האם אתה מנסה לבנות מערכת כללים עקבית, או הולך לפי האינטואיציה בכל מילה?



על זה העיר Londoner1 בפורום תרגום ועריכה של תפוז

[...] עד היום קשה לי לקבל מילים כמו "גאוגרפיה" ו"וידאו". אשר לתעתיק EU תמיד כ-"אי", זוהי בעיני אחת ההחלטות הכי אומללות של האקדמיה, והיא מדגימה בכל פארו את החיסרון הגדול שבקביעת חוקים אנלוגיים גורפים. אין שום דרך למצוא כלל שיתאים לאירופה, נוירון, פרמצבטיקה, יורוסטאר, אקליפטוס, נייטרלי, ניוטרל (ההילוך) ואאוגניקה. במקרים כאלה עדיף להיות חכם ולא צודק, וללכת עם הצורה המושרשת - מה לעשות שאלו מילים שנקלטו בעברית בתקופות שונות ודרך פילטרים של שפות שונות, ולהתעלם מכך ולנסות "להחליק" את זה באמצעות חוק מאחיד ולא-היסטורי פירושו לרושש את השפה, לא להעשיר אותה.


נספח V: שלוש סוגיות הנוגעות למילת היחס "את"

1. היש לפסול את הצורה "את אותו"

למילה "אותו" יש שתי משמעויות:

משמעות אחת היא קיצור של "את הוא" (אני לוקח את הספר>אני לוקח אותו).

משמעות שנייה היא "הדומה לו / הזהה לו" (זהו אותו הספר שסיפרת לי עליו בפגישתנו הקודמת).

במשמעות הראשונה מתבקש לא להכפיל את ה"את" הזאת: לאן אתה לוקח את הפנגווין? אני לוקח את אותו לטיול).

במשמעות השנייה המילה "את" אינה מסתתרת, ולכן אין מניעה להשתמש ברצף "את אותו" (אני נותן לו את אותו היחס שהוא נותן לי).

מקור המחלוקת על התרת "את אותו" הוא בהתעלמות מכפל הוראותיה של "אותו" (ונטיותיה, כמובן). כדי להסביר את העניין נחוץ להיכנס קצת למינוח לשוני, ואם רצונך להיכנס לעובי הקורה, הנהו לפניך:

כאמור במשפט: "אני לוקח אותו" משמעותו של "אותו" היא "את הוא".

אני לוקח את הספר>אני לוקח את הוא (הספר, למשל)> אני לוקח אותו.

מבחינת חלקי הדיבור ה"את" החבויה בתוך "אותו" נחשבת היום למילת יחס, אבל יש לה רק תפקיד תחבירי אחד: לקשר את הנשוא למושא המיודע. לכן בעבר הבחינו בינה ובין מילות היחס האחרות וכינוה בשם ייחודי: כינוי המושא הישיר (המיודע).

הערה זו על תפקידה התחבירי של "את" חשובה להמשך ההסבר.

במשמעות "ההוא" או "כמוהו" (that day, the same day), ה"אותו" היא לוואי. איזה יום? אותו היום. למשל אחת המריבות הדרמטיות בין חכמי תקופת התלמוד הסתיימה בסילוקו של שומר הפתח מבית המדרש. "אותו היום סילקוהו לשומר הפתח וניתנה להם רשות לתלמידים ליכנס" וכו (זרעים, ברכות כח, ע"א). מאז המונח "אותו היום" הפך למטבע לשון תלמודי.

והרי במשפט הנ"ל היום ההוא אינו מושא אלא תיאור זמן, ולכן לא ייתכן שבתוך "אותו" הזה חבוי כינוי המושא!

או דוגמה של "אותו" הנלווית לנושא משפט (הוכחה ניצחת לכך שהיא אינה מילת היחס "את", שכאמור יכולה רק להקדים את המושא הישיר המיודע):

אותו היום היה היום הגדול ביותר בחיי (=היום ההוא היה וכו').

מהדרין דקדקנים בדורות עברו פסלו את השימוש ב"את אותו". היום מתירים אותו (זכור לי שהאקדמיה ללשון העברית אישרה, אבל כרגע אין לי חשק למצוא את הצידוק המשפטי הזה).

ובינינו, מלבד העניין של נימוק צורני, תחבירי, וכו' כפי שהוצג לעיל, מה תעשי עם משפטים שכיחים, נחוצים, יומיומיים, שימושיים כמו אלה:

"אמרתי לו שלא ייתן לה את אותה הטבעת שהוא נתן לאשתו הראשונה!"

"שני השמות האלה יוצרים את אותו האפקט: עירור הסקרנות. "

2. היש לפסול את צורת הבעלות "יש לי את הספר"

כידוע, צורת הבעלות "יש לי ספר" בעברית חריגה גם בהשוואה לשפות אירופה המערבית וגם בהשוואה לצורות מקבילות של העברית. בעברית אומרים על ספר בלתי מיודע: "יש לי ספר", ואם הספר מיודע צריך להגיד: "יש לי הספר", והצורה "יש לי את הספר" נחשבת לשגיאה. זה קצת מוזר, אבל המצב מסתבך עוד יותר כשעוברים לצורה רמז שם גוף, דוגמת: "יש לי אותו", הנחשבת לשגויה (אותו=נטייה של "את", ומקורה "את הוא"). מה נשאר לנו להגיד? "יוסי, עדיין יש לך הספר שנתתי לך לפני שנה?" - "כן, מאיר, יש לי הוא, בבוידעם בבית". צורות אלו נשמעות סינתטיות לחלוטין, ולא פלא שעל אף הפצרות מתקני התקנים, רוב הציבור מתעלם מהכלל ואומר: יש לי את הספר, יש לי אותו".

הסיבה לקושי היא בניתוח הפשטני מאוד ש"יש" היא נשוא, "לי" היא מושא עקיף, ו"הספר" היא נושא המשפט, אשר על כן לא ניתן לנו להשתמש ב"את" לפני "הספר" או לפני "הוא", שהרי ידוע לכול ש"את" מותרת לשימוש רק ככינוי המושא הישיר המיודע, ואין לה בעברית שום שימוש אחר. [ראו הערת שוליים]

אבל אילו המצב היה פשוט כל כך, לא היינו נתקלים במכשול נפוץ כל כך, ולכן ראוי לבחון עוד כמה היבטים של הניתוח:

הנה אפוא כמה הבדלים בין הנשוא "יש/אין" בעברית ובין מבנים דומים בשפות מערב אירופה (לפחות) ולצורך הדיון -- באנגלית (אבל לא מכיר לטינית או יוונית).

"יש" כנגד "have" אינו עיקר הבעיה, כי שניהם מתפקדים כנשוא המשפט. (לעולם "יש" והיפוכו "אין" בעברית הם תחליף-פועל, ולעולם הם נשוא המשפט.)

הבעיה העיקרית בעיניי בפונקציות האחרות של משפטי "יש" (הן במשמעות have הן במשמעות is), המתארגנות אחרת מאותן פונקציות במקבילות "יש" "have" ו-"is".

1. ראשית "יש" אינה פועל, אלא תחליף פועל, ואף כי לעולם היא תזוהה כנשוא, היא אינה נוטה בבניינים. לכן הדובר אינו מניח הקבלה מלאה בין הצורות "אבד לי הספר" ו"יש לי הספר".

2. בעל האובייקט במשפט (במקרה זה, גוף ראשון, ה"אני", אך כמובן גם "לך, לך, לכם, להם, וכו) באגלית הוא נושא המשפט, ואילו בעברית הוא המושא העקיף: "לי".

3. ה"ספר" באנגלית הוא מושא המשפט, ואילו בעברית הוא הנושא "הספר".

בהבחנות 2, 3 יש הרבה יותר מתיוג של מונחים תחביריים. האומנם ברובד העמוק בתודעתו של דובר העברית מערך היחסים בין בעל--אני--ספר שונה ביסודה ממערך היחסים האופייני לשפות אירופה, ולמשל באנגלית, אני--בעל--ספר, באופן שמצדיק את הצבתו של הספר במשפט העברי כנושא המשפט בניגוד להצבתו של הספר באנגלית כמושא, והאני כנושא? ואולי ה"את" הסוררת הזאת חושפת בדיוק את זה, שגם לדובר העברית ברובד העומק הספר נתפס כמושא?

4. גם בצורה "יש אור" (there IS light), שבו ה"יש" מקבילה ל"is", האנגלית נוהגת אחרת מהעברית:

בעוד בעברית מבנה המשפט: אור=נושא, יש=נשוא, באנגלית משתמשים בנושא סתמי there, ואז is הוא הנשוא ו-light הוא המושא, ואילו בעברית אין נושא סתמי, האור הוא הנושא, וה"יש" גם כאן הוא הנשוא.

לכן יתורגם "לא יהיו לך אלוהים" לאנגלית בצורת "אתה לא will have".

אולי במקורותינו ואולי גם בהשפעת שפות אירופה, מבחינת מבנה העומק האינטואיטיבי של התחביר, דובר עברית חש ששני המשפטים "יש לך ספר" ו"אתה קונה ספר" מקבילים, כלומר הספר הוא מושא, אף שמבחינה תאורטית טהורה הוא, למותר לציין נושא, וזאת בפרט כי אין לו שום מקבילים אחרים למבנים הנדרשים סביב "יש/אין" ונגזרותיהן.

להדגמה נניח שרשרת ארוכה של ביטויים דומים: אתה רואה את הספר, אתה אוהב את הספר, אתה רוצה את הספר, אתה קונה את הספר, אתה have את הספר, אתה קורא את הספר, אתה זוכר את הספר, אתה שומר את הספר.

גם בצורות קרובות ל"יש לי הספר" אנו נוהגים אחרת, ולמשל:

"אבד לי הספר" אינו מעורר בנו חשק לומר "אבד לי את הספר"; במשפט זה גם אין לנו בעיה להחליף את הסדר ולומר "הספר אבד לי", אבל לו נאמר: "הספק יש לי" או "הספר היה לי" במשמעות התחבירית הזאת (הצורה "הספר היה לי מקור נחמה" שייכת לתבנית אחרת, ואינה נוגעת לעניין).

כך גם "נעימה לי ההרגשה" על דרך "יש לי הרגשה", ובוודאי לא נעדיף "נעימה לי את ההרגשה" על פני "נעימה לי הההרגשה ", וגם כאן אפשר לומר "ההרגשה נעימה לי", ושוב, לא כמו "ההרגשה יש לי".

ועוד אחד: "מוצא חן בעיני המראה", ולא "מוצא חן בעיניי את המראה", ושוב: "המראה מוצא חן בעיניי" ולא "המראה יש לי".

בולט לעין שהתבנית "יש לך הספר" יוצאת דופן לגמרי, ולא מפליא שהקורא ישרשר גם אותה בצורה הכללית ויפסוק: "יש לך את הספר". לא די שלפתע השתבש הסדר נושא נשוא מושא, אלא צריך גם לסלק את ה"את" הנוחה כל כך, המתבקשת כל כך, ובייחוד כשאין שום דרך נוחה לעקוף אותו כשהוא בה בצורת: ראיתי אותו, אהבתי אותו, רציתי אותו, קניתי אותו, i had אותו, קראתי אותו, זכרתי אותו, שמרתי אותו.

המילה "יש/אין" חריגה לגמרי בשפה העברית, שכן היא משמשת בתבניות המשמשות כרגיל למילים מודאליות (כדאי לי ללכת, אסור לי לקרוא), אבל המורפולוגיה של הפונקציות התחביריות האחרות סביבה אינה תואמת את המילה הזאת, כלומר הן אינן נטויות בצורת מקור "ללכת".

כשיש בשפה מילה חריגה כל כך, אולי יחידאית בעקרון השימוש בה בכל השפה, אז הניסיון להחיל עליה כלל הנכון לרוב השפה מוזר מאוד. אין בעיניי שום סיבה שאם העברית פיתחה מילה יוצאת מן הכלל, ייאסר עליה לאפשר גם כניסת מערך מורפולוגי-תחבירי יחידאי, קטן ואפקטיבי, יוצא מן הכלל, שיאפשר את השימוש בביטוי השכיח וההכרחי הזה בלי תחושה שבולעים צפרדע. תמיד עדיף ללעוס.



הערות

1. את: מילת יחס או כינוי המושא הישיר? כיום "את" רשומה בספרי הלשון ברשימת מילות היחס. אני דבק במונח שלמדתי בנעוריי מספרו של פרופ' משה גשן-גוטשטיין, כאמור: כינוי המושא הישיר המיודע. לדעתי המונח הזה אומר רק מה שצריך וכל מה שצריך על מעמדה של המילה הזאת בין חלקי הדיבור, ומציין היטב את חריגותה ביחס לכל היחסים האחרים, המסומנים בשלל מילות היחס שלהם.

2. "את" והשפה האנגלית. "את" חריגה גם ביחס לשפות דומות לאגגלית למשל, שבה מסתפקים ב-the, שהיא המקבילה של "ה", ואין בה מילית נוספת המקבילה ל"את", כלומר ל"כינוי המושא הישיר המיודע". לכן באנגלית the man bites the dog משמעותו תמיד נושא נשוא מושא (האדם הוא שנשך), ואילו בעברית אפשר לסמן את המושא כרצונך, בלי תלות בסדר, ולמשל: את האדם נשך הכלב, או האדם נשך את הכלב.

3. "את" והשפה הרוסית. קל וחומר ביחס לרוסית, שבה כלל אין ה"א היידוע. אם לדובר רוסית קשה להסתגל לה"א, קשה לו פי כמה להתסגל לצורת "את ה..." שהיא, כאמור, שילוב של כינוי המושא המיודע עם ה"א הידיעה. לכן שכיח שדובר רוסית בשלבים הראשונים ללימודי העברית יאמר: אני אסבי4ר זה, ומן הסתם לא תפריע לו הצורה "יש לי זה".

4. "את" חביבת דוברי האיטלקית. היפוכו של דבר מוצאים בקרב דוברי איטלקית, שאצלם שכיח שהם אוהבים מאוד את ה"את" ומרבים להשתמש בה כחלק אינטגרלי ממילית היידוע, וגם לפני נושא, ובמובן זה הם הולכים לקצה השני. לכן שכיחה הפרודיה על צורת הדיבור של דוברי איטלקית בתחילת דרכם בעברית, במשפטים כגון: את הבעיה הזאת מפריעה לי מאוד. מי שמשתמש כך ב"את" בוודאי לא יהסס להשתמש ב"יש לי את הספר הזה", שהרי, כפי שראינו, אף לדובר עברית ילידית רהוטה קשה להימנה מצורת שימוש זו.

3. דיון בפורום תרגום ועריכה של תפוז על שאלת פתיחת משפט ב"את"

האם ראוי לפתוח משפט, פסקה, ב"את ה..."?



אלי גיא 21:37 | 26/06/08

יש הסבורים שלא יפה להתחיל משפט, ובוודאי לא פסקה, ב"את". לטעמי, הערה זו אינה תקפה, וכמודגם, עברית מקבלת בברכה פתיחת משפט ב"את" (את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק) ומעניין אותי לדעת מה דעותיכם על העניין.

למשל כך:

דברים ה יח: את הדברים האלה דבר ה אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול;

דברים יג א: את כל הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם אתו תשמרו לעשות: לא תסף עליו ולא תגרע ממנו.

חגי ב ה: את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים ורוחי עמדת בתוככם אל-תיראו.



henor 22:32 | 26/06/08

גם אני אשמח לקבל תשובה מוסמכתו

אני פותחת לפעמים משפט ב"את", בעיקר כדי להתחמק מהסביל.



שושן בשם אחר 23:30

פעמיים תיקנו אותי באוניברסיטה שמותר דווקא...



יפתח 22:45 | 26/06/08

נשמע לי כמו גזרה כללית מדי.

ודאי שלצורך הדגשה רטורית של המושא פותחים ב"את". את שנעשה אין להשיב. את מי מעניינים האיסורים האלה? אותך למורה! את הנעליים צריך להשאיר בכניסה לבית. את כרטיס הטיסה קניתי בהנחה. מה, כל זה לא תקני? נשמע לי כמו דוגמאות קלאסיות מספרי לימוד לשון.



Y. Welis 10:07 | 27/06/08

אני בעד הצורה הזו מדי פעם - לא חושב שהיא

מיושנת מדי, אלא מגוונת, וכל מי שכותב ראוי שידע לכתוב במגוון סגנונות.



Fanja 22:07 | 26/06/08

לפי מה שלמדתי מן זמן, אכן לא פותחים ב"את"

והמובאות התנ"כיות לא רלוונטיות, הרי אנו אמנם מדברים בלשון התנ"ך אך לא כלשון התנ"ך ...



אלי ג

את טוענת שאין אנו דוברים כלשון מקרא

(ובעצם, למה לא? אני משתמש הרבה במבנים של לשון מקרא, וכך גם את. הרי כשאת כותבת "היום קראתי את האימיילים ואת חדשות גוגל", את בונה משפט בדיוק במבנה של "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ"). כמובן, אינך חייבת להגביל את עצמך ללשון מקרא, אבל אינך חייבת גם להימנע ממנה, ובעצם אין לך דרך לכתוב ולדבר בלשון בלתי-מקראית נטו. קל וחומר כשמסיקים מעמדתך האסרטיבית את טענתך המשתמעת (ויסולח לי על הפרשנות), שאת חופשית מאילוצי השימוש בלשון מקרא. אם את חופשית כל כך, מה כופה עלייך להימנע מהמבנה "את הטיעון הזה ייקל עלייך להפריך".

וממי למדת את מה שלמדת מן זמן? הרי כל טעם הפתיל הזה הוא לנסות למצוא תימוכין מוסמכין לטענה שנטענה נגד כתיבתי, ולא אוכל להגיד לקליינט/ית "טעות שלי, את צודקת, גם לפי מה שפנג'ה למדה מן זמן".



Apellai 00:03 | 27/06/08

נעליים צריך להשאיר בכניסה. כרטיס קניתי בהנחה.

למה לדחוף את האת כשלא חייבים?



שושן בשם אחר 00:12 | 27/06/08

להדגשה. השאלה אם זה עניין של סגנון או דקדוק?

נעלים משאירים בכניסה נשמע לי הוראה כללית.

את הנעלים משאירים בכניסה נשמע לי גערה של אמא שביקשה וביקשה וביקשה והילדים עדיין מלכלכים את השטיח בסלון עם הנעלים שלהם.

אבל אם דקדוקית אסור, אז אסור...



אלי ג 08:51 | 27/06/08

שתי הצורות בסדר

אבל לא שאלתי על הצורה הבלתי-מיודעת. שאלתי על "את" ומכאן שהשאלה הייתה על מושאים מיודעים. "את" יודעת לעשות רק דבר אחד: לקשר את הנשוא אל המושא המיודע.

ובכל זאת, אם משתמשים בצורה הבלתי-מיודעת להדגמה, נובעת ממנה אותה מסקנה: מותר להתחיל משפט במושא. משקלו של המושא במשפט שהבאת כבד מטבע המשפט, שכן המשפט חסר נושא. כמעט אין טעם במשפט הזה אם הופכים את סדרו ומעבירים את המושא לסופו: "משאירים נעליים בכניסה". זה נשמע כמו רשימת פעולות לקראת יציאה לטיול מסגדים: "יוצאים בעשר בבוקר, מצטיידים במימיות ובדיסקיות, נוסעים לעיר העתיקה, לובשים שכפצים, הולכים לסיור באל אקצה, משאירים נעליים בכניסה, לא לשכוח.

זו הוראה כללית, ולאו דווקא בגערה. לעומתה, אם הילדה שואלת את אימא: איפה לשים את הפירות והירקות שהבאת מהסופר? אפשר שאימא תענה לה: את הפירות במגירה השמאלית, את הירקות -- בימנית. ומן הסתם לא תגיד: במגירה השמאלית את הפירות, בימנית -- את הירקות. אבל אם הילד שואל: באיזו יד לנגן כל תפקיד? ייתכן שהמורה יאמר לו: "בשמאלית את המלודיה, בימנית את הליווי, כך למצער לפי כתב היד של בטהובן".



Appelai, 09:07 | 27/06/08

אני בטוחה ששמעתי

"הכרטיס קניתי בהנחה" בהקשרים מכובדים מאוד.



אלי ג 10:40 | 27/06/08

ההקשרים המכובדים יכולים להיות שניים

1. דוברי רוסית, שאינם מסתגלים בקלות לצורת היידוע בעברית בכלל, ולייחוס המושא הישיר המיודע בפרט;

2. חסידי אסכולה מוזרה שקידם דוד בן-גוריון, שניסתה לעקור את ה"את" מן העברית, בין מתוך כך שבן-גוריון עצמו לא עלה ארצה מתימן, ובין על בסיס נימוקים תאולוגיים כגון "את = מאל"ף עד תי"ו, הריהי שלמות אלוהית: אלוהים ברא את השמים ואת הארץ, והאדם יכול לברוא רק הבוקה והמבולקה, ולצורך העניין מהדבורה אנו יכולים לקבל הדבש והעוקץ.

גישה אזוטרית זו, של השמטת ה"את" מהמושא המיודע, אינה נוגעת לשאלתי.

אם את מציעה "הכרטיס קניתי" את אמנם מסלקת באופן טכני את כינוי המושא, אך משאירה את המושא בראש המשפט.

לתפיסתי, השאלה אינה טכנית, אלא יסודית יותר: ראוי או לא ראוי לפתוח במושא משפט, פסקה, ספר, סדרה?

אם תאמרי שהמבנה "הכרטיס קניתי", או המבנה "אבנים שחקו מים" מקובל עלייך, איני מזהה את המכשול להמשיך מכאן כדי: "את הכרטיס קניתי", או "את הכרטיס הזה קניתי", "את נגינתו של ברוניסלב הוברמן לא אשכח עד יומי האחרון", או בלשונה של הפרופ' זילברשץ "את המעשים האלה גברים לא מבצעים עם הקיר" בטיעון המפוקפק שלה, המצוטט בוויקיפדיה:

"מתי זה מתפוצץ? בדרך כלל כאשר הגבר (ברוב המקרים) הולך צעד אחד רחוק מדי לטעמה של האשה. בדרך כלל זה לא בא יש מאין. זה לא נוחת מהירח. את המעשים האלה גברים לא מבצעים עם הקיר!"



Eldad S 01:56 28/06/08

כתבת שברוסית אין כינוי מושא

וגם אין ה"א הידיעה. אכן, צדקת.

ועם זאת, ברוסית קיימת יחסה נפרדת עבור המושא [הישיר], אקוזטיב, ולכן אפשר לשחק ברוסית עם סדר המילים במשפט (שם העצם ו/או שם התואר מצוינים ביחסת המושא [הישיר] על ידי הסיומת שלהם).



אלי ג 07:52 | 28/06/08

המילים המעטות שאני יודע ברוסית אינן מתאימות

להיכתב בפורום.

מה שהבנתי ממך מחזק את הנחתי שכתבתי לאפליי: אם יש יחסה מיוחדת (כמו בגרמנית אפוא, אם הבנתי נכון), זה נותן את הגמישות שציינת לשחק עם מקומו של המושא, אבל מייתר בתפיסתו של הדובר את הצורך ב"את ה...", שאינו נשמע לו כיחסה, מן הסתם.

לכן לא יפריע לו, כנראה, להגיד: הכרטיס קניתי בקופה.

לא כן?



Apellai 00:16 | 27/06/08

שוב, למה לא "שאלה זו לא אני שאלתי..."?



Fanja 00:20 | 27/06/08

ומדוע לא "לא אני שאלתי את השאלה הזאת"?



Eldad S 00:22 | 27/06/08

אם הנושא הוא

"השאלה", אז צריך לפתוח את המשפט ב"את". אם הניסוח הוא במשלב גבוה יותר, אז אפשר "שאלה זו", ואז אין צורך ב"את".



אלי ג 08:01 | 27/06/08

אני מסכים אתך ועם כל מי שמסכים אתך בעניין זה.

לע"ד, יש סדר טבעי במשפט, ויש סדרים מיוחדים המיועדים לאינטונציות מיוחדות, בייחוד של הדגשה ושל פיוטיות או מליציות.

הסדר הטבעי הוא - נושא+לוואי (לימינו או לשמאלו של הנושא), נשוא+מושא, תיאורים (בכל מקום שהם מתאימים):

אלי ג שאל את השאלה הזאת בפורום שלנו.

שינויי סדר להדגשה קלה, הדגשה יתרה והעלאת משלב יכולים להיות:

הפורום שלנו, אלי ג שאל בו את השאלה הזאת! (משפט ייחוד מוזר במקצת).

בפורום שלנו שאל את השאלה הזאת אלי ג.

את השאלה הזאת שאל אלי ג בפורום שלנו.

את השאלה הזאת שאל בפורום שלנו אלי ג.

אחד שאל שלנו בפורום האבות הזאת השאלה את.



[[תוספת: לעניין זה ע"ע התאוריה הגנרטיבית-טרנספורמטיבית בוויקיפדיה:

הגרסה המוקדמת ביותר של התאוריה הדקדוקית של חומסקי נקראה "התאוריה הגנרטיבית-טרנספורמטיבית" (גנרטיבי - יוצר; טרנספורמטיבי - משתנה/מתגלגל). על פי הגרסה הזאת, משפטים בשפה נוצרים בשני שלבים: תחילה מופעלים "כללי גזירה" - כללים המכתיבים מבנה תחבירי בסיסי, המכונה גם "מבנה עומק", ואחר כך "טרנספורמציות" - כללים הקובעים את "מבנה השטח", צורתו הסופית של המשפט. כך, למשל, למשפטים פעילים וסבילים ("דני אכל את התפוח" לעומת: "התפוח נאכל על ידי דני") יש מבנה עומק זהה, אולם המשפט הסביל עובר טרנספורמציה שאינה חלה על המשפט הפעיל.

בתחילה בשנות השמונים [של המאה העשרים] השתנתה התאוריה מכמה בחינות, עקב פיתוח ענף שלה המכונה תאוריית "חלישה וכבילה" (Government and Binding או בקיצור GB). שני שינויים מרכזיים בגרסה החדשה הם:

תאוריית X-bar: קביעת מבנה אחיד לכללי הגזירה. במקום רשימה שרירותית של כללים, הוצע עיקרון אחד שעומד בבסיס כל חוקי הגזירה.

הוצאת כללי הטרנספורמציה מהתאוריה, וקביעה כי כל אלמנט במשפט הבסיסי יכול לנוע, אבל יש חוקים המגבילים את התנועה או מעודדים אותה. לדוגמה: מהמשפט הבסיסי "דני אכל את הבננה של רינה" אפשר לגזור את המשפט "את הבננה של רינה דני אכל" באמצעות תנועה של האלמנט "את הבננה של רינה" לראש המשפט לצורך הדגשה (topicalization). לעומת זאת אי אפשר לגזור את המשפט "של רינה דני אכל את הבננה" כיוון שיש דבר-מה החוסם את תנועת האלמנט "של רינה" לראש המשפט. במקרה זה, העובדה שהאלמנט "של רינה" כבר נמצא בתוך אלמנט אחר "את התפוח של רינה" מגבילה את התנועה שלו.

בתחילת שנות התשעים חשו בלשנים רבים בצורך בבחינה מחדש של חלק מהנחות היסוד של התאוריות שהתפתחו למן שנות החמישים, ונולדה גישה חדשה הנקראת הפרוגרמה המינימליסטית (או המינימלית), השואפת לצמצם למינימום את מספר העקרונות והכללים שהתחביר של כל השפות האנושיות נגזר מהם.]]





אלי ג 06:23 | 27/06/08

אני יסביר לך אפלה

"את ה..." מסמנת חד-ערכית את המושא. לכן היא מאפשרת שימוש חד-משמעי של המבנה הזה בעברית. כשאת כותבת "שאלה זו" הקורא אינו יודע אם השאלה היא נושא המשפט או הנשוא. כך כשנאמר "אבנים שחקו מים" אי אפשר לדעת מי שחק את מי, ורק מתוכן המילים ברור שלא האבן שוחקת מים אלא להפך.

באנגלית אין כינוי מושא, אלא רק the הידיעה, ולכן תלויים הרבה יותר בסדר החלקים במשפט, ונדיר הרבה יותר למצוא מושא בתחילת משפט.

ברוסית, עד כמה שאני יודע, לא רק אין כינוי מושא אלא בכלל אין ה"א הידיעה.

כשאני כותב "את העכבר אכל החתול", המשפט ברור יותר. כשאת משתמשת ב"עכבר זה" את מדגישה את העכבר, וגם מניחה שאפשר לרמוז עליו, כי הוא מוכר. בשביל להגיד "עכבר זה", הוא צריך להיות מוכר לקורא.

מתוך השימוש ב"זה" את מייתרת את ה"א הידיעה [בסגנון לשון חכמים. אבל לא בלשון המקרא: את הדבר הזה.... (לשון מקרא), דבר זה (לשון חכמים)]. אבל לא תמיד רוצים לנקוט לשון מליצית כזאת, ולחלופין לפעמים לא רוצים לומר "את העכבר הזה", אלא "עכבר זה".

לכן אפשר לדעתי להשתמש בכל צורה שנראית לנו זורמת, שוטפת, קולעת לצורך המידי.

למדתי את השיעור הזה בבית הספר / את השיעור הזה למדתי באוניברסיטת החיים / בחוג ללשון למדתי את השיעור הזה מפי חיים רוזן.



אלי ג 22:16 | 27/06/08

(לדיון בין אפלה ואלדד)

קוף זה אוכל בן אדם

כשמדובר ב"שאלה" וב"אני", אפשר לאלץ את הצורות כך.

אבל לדעתי בהיר יותר להבחין בין שני מצבים:

את הקוף הזה אוכל בן אדם; הקוף הזה אוכל בן אדם; קוף זה אוכל בן אדם.

ההבדל בין "הקוף הזה" ובין "קוף זה" הוא הבדל רובדי לשון: "הקוף הזה" הוא לשון מקרא, "קוף זה" הוא לשון חכמים.

כשמשתמשים בצורות לשון מקרא, ניתן להשתמש ב"את", ויש בכך יתרון רב.

כשמשתמשים בצורות לשון חכמים, אין מקום ל"את", ואז הקדמת המושא במשפט כזה למעשה בלתי-אפשרית, וצריכים, כמו למשל באנגלית, להעדיף סדר נושא, נשוא, מושא, בשביל להבחין בין עושה הפעולה למקבל הפעולה (ודוק, לא "הנושא" כפי שאמרת, כי במשפטים שהדגמת השאלה אינה נושא אלא נשוא. )

בלשון מקרא אפשר להשתמש בכל הצורות: הקוף הזה אוכל בן אדם, בן אדם אוכל את הקוף הזה, את הקוף הזה אוכל בן אדם, את בן האדם אוכל הקוף. בכולם ברור מה קורה.

אבל בלשון חכמים יש טעם רק בשתי צורות: קוף זה אוכל בן אדם (הקוף הוא האוכל), בן אדם אוכל קוף זה (האדם הוא האוכל).

ואפילו משפט כגון "מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה?" מצריך תחכום בניתוח התחבירי,

אני מניח שניתוח בשיטות הפשוטות של "לשון לבגרות" ייעשה כך:

זהו משפט ייחוד הבנוי על בסיס משפט הייחוד המשתמע: מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה אנו אוכלים אותה?

שהוא בתורו בנוי על בסיס משפט משוער במבנה ה"טבעי": על שום מה אנו אוכלים מצה זו?

את המצה, המודגשת מאוד בהגדה של פסח, כמובן, ייחדו, כלומר הפרידו אותה ממילת היחס (כינוי המושא הישיר המיודע "את"), והעבירו אותה לתחילת המשפט, כפי שנדרש במשפטי ייחוד.

אם הניתוח הזה מקובל אזי ניתן להגדיר את חלקי המשפט כך:

אנו = נושא, אוכלים = נשוא, על שום מה = תיאור סיבה (בצורת שאלה), מצה זו = מושא, שהופרד מ"אותה" והועבר לתחילת המשפט (אמרנו שהמשפט הוא משפט ייחוד).



יפתח ב 22:27 | 27/06/08

אגב, תוספת:

בלשון חכמים גם משפט הקופים ייפתר, במקרה האופייני ביותר, במשפט ייחוד:

קוף זה אוכל בן אדם. קא משמע לן? בית הלל אומרים: קוף זה, בן אדם אוכלו, ובית שמאי אומרים: אדם זה, קוף אוכלו.



אלי ג

"גדול!", כל הטיעון שניסיתי לקדם בקליפת אגוז משובח



אלי ג 06:44 | 27/06/08

***תודה וסיכום***

תודה רבה על דעותיכם המלומדות.

הבנתי שיש הסבורים שיש בזה פגם, אבל לא שמעתי נימוק משכנע לסברה זו.הסקתי שאין מניעה לפתוח משפט או פסקה או ספר או סדרה ב"את". גם לא כל החלופות שהוצעו משפרות את הסגנון.

הדגמתי שהצורה הזאת מקובלת במקרא.

עמיתיי המלומדים (כלומר, אתם) הדגימו שגם בלשון יום-יום הצורה הזאת נשמעת בסדר, ולפעמים משמשת כלי מתבקש להבלטת המושא.

אף הוצע לכלול את המושא ב"משלימים" בכלל, ואז קל וחומר לא נערער על העדפתה של העברית לפתוח משפטים במשלימים (בראשית ברא) (ולצורך העניין, בהסגרים).

החלטתי שאמשיך להשתמש בצורה הזאת בלי הסתייגות.

ואם לקוח ספציפי אינו אוהב את זה, אזי אמנע מכך, כדי לרצות אותו, הרי תמיד יש חלופות, ורצונו של הלקוח כבודו.

Ite missa est

Amen


נספח VI. ההבחנה בין MAKIR ל-MEKIR

דוברי עברית רבים אינם יודעים היום לבחור בין הצורות מכיר/מכיר makir-mekir

כרגיל במצבים דומים יש שתי דעות מובהקות על המצב.

יש שאומרים: יש שני מבנים שונים, maxit, mexit (מפיל / מבין), כל מבנה נכון לקבוצת שורשים אחת, ואסור לטעות ביניהם.

ויש האומרים: המבנים האלה נוצרו מתוך מבנה יסודי mazxit (מקפיץ), אבל היום ההבחנה לא ברורה, והיא כבר לא כל כך נחוצה, כי שפה היא מערכת חיה שדובריה מעצבים אותה לאט לאט לפי צרכיהם.

כי הרי מי יצר את ה"גזרות"? (כלומר צורות המשנה של המבנה היסודי של בניין הפועל?

מישהו קיבל אותן מסיניי והעבירן למשה שהעבירן לזקנים שהעבירן לאקדמיה ללשון עברית?

לא ולא! היה איזשהו קושי לבטא איזשהם צירופי עיצורים, והעם, כן העם קשה העורף הזה, לאט לאט סידר לעצמו פתרונות משניים, נוחים יותר, מהמבנה היסודי ("גזרת השלמים"). ואם היום המבנים המשניים האלה (הגזרות) לא נחוצים לו, למעשה לא נוחים לו, אז העם, כן העם הנבחר הזה, יכול לסדר לעצמו מחדש את המערכת, ולבטל את הגזרה האחת, ולהכליל אותה בגזרה השנייה. וכך אם מספיק אנשים יחליטו שבשבילם עדיף שתהיה צורה אחת, אז הגזרה המיותרת תיעלם לאט לאט מהשפה המדוברת! כבר לא יגידו makir, mapil, mabit, אלא יגידו mekir, mepil, mebit או אולי יעבירו רק חלק מהשורשים, העם יחליט, והבלשנים יסכמו את ההחלטה, והאקדמיה תיכנע, ושלום על ישראל.

על זה כתבתי תגובה באתרו המקסים של גבי דנון (בלשנות אונליין), שסיפר על מבוכתו של זמר כלשהו, כשהכפישו אותו על בורותו כביכול, כשהוא שר mekir, והרי ידוע לכול (כלומר לשלושה אחוז מהאוכלוסייה) שצריך להגיד makir, כי השורש הוא נכ"ר, והוא נוטה בגזרת חסרי פ"ן, ואין שום צורך להאריך את תנועת הפתח היסודית בבניין -- מה, לא ידעתם את זה? כולם יודעים, כלומר לפחות שני אחוז באוכלוסייה. הנה תגובתי מועתקת לשימושכם:

מחאת האקדמיה בעניין הנ"ל היא תפקידה של סיירת מטכ"ל שלה המגנה על אחד המעוזים שעליהם היא נלחמת בחירוף נפש, והוא הצורך - לתפיסתה - לשמור על ההבחנה בין גזירות נכונות של שורשי פ"נ לאלו של שורשי ע"ו.

דא עקא שבשביל לדעת אם MAKIR או MEKIR עליך לרדת לשורש השורש ולדעת אם כו"ר או נכ"ר. על זה דודה שלי אומרת: נו, באמת!

את זה רוב הציבור לא יודע לעשות, ויתרה מזה, אדם נורמלי אינו מבזבז אנרגייה מנטלית על בדיקת מסמכי הזיהוי של שורשי המילים שהוא משתמש בהן. הרי בשביל להחליט למשל על אחת משלוש צורות של "השיב" תשובה, "השיב" רוח והוריד גשם, "הושיב" את הילד על ברכיו, באמת צריך להפסיק לדבר ולהתחיל ברפלקסייה מדיטטיבית על היחס בין הבניין, המשקלים, הגזרות והשורשים. ברוב המצבים אין מצב שזה יקרה.

לכן מן הסתם זוהי פשרה. לכן דווקא הגזרות הן עדות לנכונותה של השפה להתפשר לפי צורכי נוחותו של הדובר, כלומר דווקא הן הוכחה לכך שטעותו של הראל מויאל אינה מביכה כלל וכלל.

מן הסתם הן מי שאומר MEKIR הן מי שאומר MAKIR [אתה שואל אם צריך להגיד "הן... והן..."? זה שייך לסעיף אחר!] מזהים (אינטואיטיבית) שהצורה אינה סדירה, אחרת היו אומרים "מנכיר", בדומה ל"מנביט" (הרי כלל היבלעות הנו"ן בחפ"ן אינו מוחלט, כידוע, והוא תלוי בכמה דברים, ובעיקר בעיצור השני של השורש). יודעי ח"ן יכולים להסביר, והם ימשיכו להבחין בין שתי הצורות. המרבים בקריאה (ובייחוד של טקסטים מנוקדים, ולמשל טקסטים מסורתיים וספרי ילדים ושירה) ובהאזנה, בעלי החושים הטבעיים הדרוכים ללשון, גם אם לא ידעו להסביר, יבחינו משום ההרגל.

אבל עיקר העניין הוא מן הסתם שכל צורות הגזרות נולדו מסחף לצורות משנה של משקלים בגלל קשיים בהגייה, כלומר מוקשים פונטיים, ולא בהחלטה תאורטית מחושבת מראש. מן הסתם כל הגזרות הן פשרות של זמרים ונואמים ודוברים סתם, שבמקום לבנות את הצורה לפי המשקל "מרחו" אותה בשביל שהשורש יוכל לשרוד בקסרקטין של משקלי הבניין.

אשר על כן, למה מנסים לעצור את התהליך הזה דווקא כיום, והרי התמזגות גזרות בבניינים הייתה מאז ומעולם (נל"ה מתערבבת עם נל"א, ע"ע עם ע"ו ועוד). למה לא יוסכם שכיום ניכר תהליך התמזגות גזרות חפ"ן עם נע"ו. המגבלות הפונטיות שהפריעו לדובר העברית לפני 3,000 שנים אינן מפריעות לרוב הדוברים כיום. עולם שלם של צליל ומבטאים פתוח בפניו, ומעטים מאוד עדיין משתמשים בפונטיקה הקדומה (אם ניתן לנחש מה היא הייתה). למה לא יוכרז בישראל שההבחנה בין הצורות מיותרת ומסורבלת לדובר המודרני, ולכן יוכשר מיזוגן רשמית? או לחלופין ניתן לאשר שחפ"ן בבניין הפעיל נוטה בשתי צורות משנה (והרי, למשל, יש דבר כזה בעברית, ואפילו מעבר להתפלגות שורשי פ"ן, שחלקים נוטים ע"ד שלמים ואחרים ע"ד חפ"ן (מנביט, מביט). גם שורשי ע"ע בפיעל נוטים בחלקם במבנה "עודד" ואחרים במבנה "קידד").

מכל מקום, הניחוש שלי הוא שבפועל, בעוד זמן לא רב, כל חפ"ן תיהגה ב"הפעיל" כמו נעו"י, ולא יעזרו לא משמרות האקדמיה, לא משמרות רשות השידור ולא בית דין.